החלטה בתיק ת"א 2287-08

בקשה למתן צו לגילוי מסמכים "משלים", כלשון המבקש.

בקדם-המשפט ביום 3.2.11 נעתרתי לבקשת הצדדים להשלמת הליכי גילוי המסמכים. זמן קצר לאחר מכן, המציא המבקש למשיבים דרישה מפורטת לקבלת מסמכים נוספים. המשיבים נעתרו לבקשתו והמציאו לו מסמכים רלוונטיים, וזאת בהמשך להררי המסמכים' (כלשונם) שגילו עד כה.

לטענת המבקש, אין במסמכים אלה די. לדידו, אי גילוי מלוא המסמכים מונע ממנו להגיש כתב הגנה ראוי, שעשוי להוביל לשיטתו "לאיפוס" סכום התביעה.  המסמכים הרבים הנוספים מחולקים בעיקרם לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה - מידע הנוגע לתקופה שמיום הקמת התחנה המרכזית החדשה; הקבוצה השנייה - מידע הנוגע לתקופה שמיום הקמת התחנה המרכזית הישנה. לטענת המבקש, מסמכים אלה רלוונטיים לצורך ניהול הגנתו וזו לנוכח הטענה כי יש לקזז מסכום התביעה אשר נתבע ממנו, סכומי כסף בשיעורים ניכרים  הקשורים לפעולות המשיבים החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, ועד למועד פסק הדין בבית משפט השלום (ת"א (י-ם) 14415/01 הקדש מוסאיוף נ' אמות השקעות (לפני כבוד השופט יעקובי)).

המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי העבירו למבקש את כל החומר הרלוונטי. לדידם, מדובר בבקשה קנטרנית וטורדנית, חסרת כל בסיס אשר מטרתה לסבך את בירור התביעה. אלו עיקרי טענות המשיבים:

ראשית - מסמכים רבים המצויינים בבקשה כלל לא נדרשו על-ידי המבקש בבקשתו מאת המשיבים, בניגוד לדין. לדוגמא - "כרטסת הנהלת החשבונות של מרכזית ירושלים - העיסקה המשותפת להשכרה, של העסקה המשותפת לבניית מרכז מסחר ותחבורה ירושלים, ושל תחנה מרכזית ירושלים ניהול (1966) בע"מ" וכמו כן טפסי פחת שנתיים של אמות השקעות בע"מ לשנים 1997-2006.

שנית -  במהלך גילוי המסמכים העבירו המשיבים למבקש את כל המסמכים הרלוונטיים לתובענה. למעשה, למבקש הועברו כל הדו"חות של כל הגופים שהיו מעורבים בבניית התחנה המרכזית החדשה ובניהולה. עמל רב הושקע בכך. בדרישתו הנוספת, המבקש מעוניין לקבל מסמכים שאינם רלוונטיים לתובענה הנדונה, חלקם עוד משנת 1965. בנוסף לכך מציינים המשיבים, כי בפסק הדין הנ"ל בבית משפט השלום נקבע, כי המבקש זכאי לקבל את חלקו היחסי מן הפירות שהופקו מן מקרקעין, החל מיום 24.10.2000 בלבד ולא משנים קודמות יותר. קביעה זו קיבלה תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט המחוזי בערעור (ע"א (י-ם) 9461/06).

נתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, שבתי לעיין בפסק הדין הנ"ל של בית משפט השלום ובפסק הדין הנ"ל של בית המשפט המחוזי בערעור והגעתי לכלל דעה, כי דין הבקשה להידחות. אלו נימוקיי:

א.         ביום 25.5.11 הגיש המבקש  בקשה לדחיית מועד להגשת כתב ההגנה המתוקן. תקנה 120(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 קובעת, כי "בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לתת צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים, אלא אם כן פנה לבעל דינו, תוך שלושים ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או כתב התשובה, לפי המאוחר יותר, בבקשה בכתב להשיב בתצהיר על השאלון או לגלות בתצהיר את המסמכים ובעל הדין לא נענה לבקשה תוך שלושים ימים מהיום שנמסר לו כתב הבקשה". אם בדעת המבקש להגיש כתב הגנה מתוקן, טרם הגיעה שעתה של הבקשה הנדונה לגילוי מסמכים.

ב.         במענה לבקשתו לגילוי מסמכים, אכן הועברו לעיון המבקש 'הררי מסמכים': חלקם חשבונאיים, חלקם תכנוניים, מסמכים שחלקם נוצרו עוד לפני עשרות שנים. המשיבים שקדו על איסוף, מיון וגילוי המסמכים, על מנת לברור מתוכם את אלו שנתבקשו, הרלוונטיים. גם אם נותר עדיין מסמך רלוונטי בודד כזה או אחר, או אחדים, הריני סבור כי יש במאמצים הרבים שנדרשים כדי לגלותו, ככל שהוא בכלל קיים, הכבדה של ממש, והיא בלתי סבירה בנסיבות העניין (ראו: רע"א 6297/97 רכאח נ' חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (ניתן ביום 26.1.1998) פסקה 6 לפסק הדין).

ג.         בבקשתו לגילוי המסמכים נמנע המבקש מלציין כי חלקם לא נתבקשו על-ידו מלכתחילה כלל, בדרישתו המוקדמת מן המשיבים. המבקש גם לא צירף לבקשתו את כל המסמכים הרלוונטיים לצורך הכרעה בבקשתו.

 יכול להיות שכל מה שנאמר עד כה היה למעלה מן הצורך, שכן מן הראוי לדחות את הבקשה בשים לב לפסקי הדין הנ"ל שניתנו במחלוקותיהם של הצדדים.

המבקש טוען, כי המסמכים הנוספים רלוונטיים לצורך עריכת קיזוז כספי החל משנות ה-60 של המאה שעברה. דא עקא, בית המשפט כבר נדרש לסוגיה זו ופסק בעניינו  ואין לנו להידרש למסמכים אלה. "בסופו של יום, הרי שמבין הסעדים שהתובע עותר להם בסעיף 98 של סיכומיו (תוך שינוי הסדר לעומת מה שצוטט לעיל מתוך סעיף 12 של כתב התביעה המתוקן ), אני נעתר במסגרת פסק דין זה באורח חלקי לסעד הראשון, ובהתאמה לכך גם לסעד השני. הכוונה לכך שבמסגרת פסק דין זה אני מצהיר, כי התובע זכאי לקבל שכר ראוי בקשר לשימוש הבלעדי שעשו הנתבעות בנכס, כי הוא זכאי לקבל 3.1% מן הפירות שהפיקו הנתבעות בנכס, וכי הוא זכאי לקבל הצמדה וריבית מיום קבלת כל תשלום ותשלום, במהלך כל התקופה שלאחר 24.10.00, שאז נקבעה זכותו להירשם כבעלים של חלק מן החלקה (במסגרת ה"ק 1/98 הנ"ל), ולא החל משנות הששים המוקדמות. כמו כן, אני מורה לנתבעות לגלות ולהציג בפני התובע את כל המסמכים הקשורים בהכנסות הנ"ל לגבי התקופה שלאחר 24.10.00, ולא לפני כן". (דברי כבוד השופט יעקובי בפסק הדין הנ"ל בת"א 14415/01 הקדש שלמה יעקב מוסאיוף נ' אמות השקעות בע"מ). על פסק דין זה הוגשו ערעורים: ערעור וערעור שכנגד אשר נדחו בבית משפט המחוזי, כנאמר שם: "אנו הצדדים מסכימים כי הערעור והערעור שכנגד ידחו בכפוף להסכמה נוספת, כי האמור בפסק דין קמא, לא ישתיק את המערערות לטעון בהליך עתידי, כי על המשיב להשתתף בעלויות הקמה באופן יחסי. אך מובן כי למשיב יישמרו כל הזכויות שהוא טוען להן". הדברים מדברים בעד עצמם ולחובת המבקש בגדרי בקשתו הנדונה. המבקש מפרש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי כך שנגד הליכים משפטיים שיינקטו נגדו בקשר לעלויות ההקמה ניתנה לו זכות לקזז את הפירות הנובעים מהחזקת המשיבים בחלקה שלא כדין החל משנת 1963. כתימוכין לגירסתו טוען המבקש, שאם הקיזוז בהסכמת הצדדים מתייחס רק אל עלויות ההקמה, החל משנת 2000, הרי שזכות זו הייתה נתונה לו גם מבלעדי פסק הדין.

פרשנות המבקש לפסקי הדין מאולצת, לא הגיונית ולא ראיתי מקום לקבלה.

ראשית - לשון פסק הדין מדברת בעד עצמה. טענות המבקש לגבי קיזוז לעבר (לפני שנת 2000) נדחו. בפסק הדין בערעור נקבע במפורש כאמור "אנו הצדדים מסכימים כי הערעור והערעור שכנגד ידחו". אם הוסכם על זכות קיזוז עוד קודם לשנת 2000, כי אז משמעות הדבר היא קבלת הערעור. גישתו של המבקש מעקרת מתוכנה את פסק הדין בערעור.

שנית - לשונו של פסק הדין בערעור פשוטה, ברורה ומתייחסת לתביעה עתידית ולהתחשבנות כספית בגין עלויות הקמה בלבד, ואין בו כדי לגרוע מתוקפו של פסק הדין הנ"ל שניתן בבית משפט השלום: "האמור בפסק דין קמא, לא ישתיק את המערערות לטעון בהליך עתידי, כי על המשיב להשתתף בעלויות הקמה באופן יחסי. אך מובן כי למשיב יישמרו כל הזכויות שהוא טוען להן"; קרי, טענות המבקש יהיו ביחס לעלויות ההקמה.

הדעת נותנת, כי מתן האפשרות לתבוע פיצויים בגין ההקמה ולטעון לקיזוז רק ביחס לתקופה זו עוגנו באופן שנקבע בפסק הדין בערעור, על מנת למנוע טענות למעשה בי-דין ואולי להתיישנות.

שלישית - בית משפט השלום פסק: "אני מורה לנתבעות לגלות ולהציג בפני התובע את כל המסמכים הקשורים בהכנסות הנ"ל לגבי התקופה שלאחר 24.10.00, ולא לפני כן". פסיקה זו לא בוטלה, היא עומדת בתוקפה, ואין עילה פורמלית או מהותית לשנותה.

בידוע, "לנוכח הסמכות הרחבה שהוענקה לבית המשפט בעניין גילוי מסמכים, יש להשתמש בסמכות זו בזהירות. במסגרת שיקול דעת זה אין להורות על גילוי מסמכים כשאין זה דרוש לשם דיון הוגן בתובענה, וכאשר הגילוי עלול לסבך את בירור התביעה ללא לצורך" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחימהדורה תשיעית (עמוד 196)). ענייננו הוא דוגמה למצב דברים שבו מתן צו לגילוי מסמכים לפי המבוקש יביא לסרבול, לעיכוב ולפגיעה בבעלי דין. המבקש אינו רשאי לקזז סכומי כסף בקשר עם המקרקעין הנדונים לפני יום 24.10.2000. משכך, גילוי יתר המסמכים שביקש לא יועיל לדיון הוגן בתובענה. אדרבה.

הבקשה נדחית.